אבא יקר שלנו, מה נאמר עליך?
בזיכרוננו צרובים רק זיכרונות מתוקים: פיקניק בשקיעה בים, ישיבה על ברכיך כשנהגת בטרקטור או במשאית, טיולים בחו"ל, ומעל לכול - דאגה אמתית.
זכור לי שכשהייתי ילדה, נסעתי אתך לעתלית, ישבתי לצדך בקבינה, ולפתע בלמת את המשאית, יצאת, וחזרת כשבידך צב שהיה מונח על גבו בכביש. עד היום אני נושאת את התמונה של איש גדול המחזיק צב זעיר, ובכזאת רגישות גם טיפלת בו בבית עם "אבקת קסמים", ושחררת אותו כששריונו התאחה. כן, במשפחתך היית ידוע באהבתך לחיות, ואותה הורשת גם לבנותיך ולנכדיך.
תמיד היינו גאות בך - היית אבא גיבור, לחמת במלחמת העולם השנייה, ואת סיפור השבי שלך בידי הגרמנים לא התעייפנו מלשמוע, אנחנו וילדינו.
גם במלחמות להגנת הארץ השתתפת, ובנית אותה - וזו לא קלישאה - בדם, ביזע ובדמעות. אהבת את המדינה שלמענה נלחמת, והיית פטריוט אמתי.
אתה ואמא עזבתם מאחוריכם את משפחותיכם, ובחרתם להקים כאן את ביתכם ואת עתידכם.
ניחנת בסובלנות, בפתיחות ובפלורליזם: זכור לי חבר מוסלמי שלך שהיה כאן בן-בית, כומר שהזמנת אלינו לשבת, והנזיר מהמוחרקה שנהגת לבקר. לכולם הייתה בלבך פינה חמה.
החברים שהכירו אותך היטב יודעים בטח עד כמה פדנט היית, ועד כמה עמידה בלוח זמנים הייתה טבועה בך. נהגת לומר: "צריך להגיע עשר דקות קודם, ולא דקה אחרי."
לאחרונה, כשמצבך החמיר, פנית אליי ושאלת: "למה אלוקים שכח אותי? הוא לקח את אשתי, את אחיי, את חבריי, ועליי דילג. למה?" חיבקתי אותך ואמרתי: "את הממתקים, אבא, אלוקים משאיר לו לסוף."
אבא, אנחנו נפרדים ממך, ועכשיו אתה מצטרף לאמא. שמרו עלינו שם מלמעלה, והיו בעבורנו מליצי יושר.
אוהבים אותך, וכבר מתגעגעים,
מיכל, נגה, אסנת, החתנים, הילדים והנינים.
וכמובן, לורנס, שאוהב אותך כמו אב, ושאתה ראית בו בן.
נוח על משכבך בשלום, ותהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
בתך,
נגה טובלי
