אמא יקרה ואהובה, המלכה של המשפחה, מחוברת ומחברת. ניחנת בחכמת חיים שאפשרה לך לקלוט ולהבחין במיוחדות של כל אחד מאתנו, ולתת את העצה הטובה והמועילה. כל נכד או נכדה הגיעו אלייך עם בן זוגם לקבל את ברכתך ואת אישורך. אצלך התנקז כל המידע העדכני על מעשיהם ועל קורותיהם של בני המשפחה, ואת זכרת כל פרט ופרט.
העניין הלאומי העסיק אותך מאוד. אהבת את הקיבוץ שבנית עם אבא, והיית גאה בו. כשדיברת על הקשיים, שהיו מנת חלקכם בתחילת הדרך, הוספת שאינך מתחרטת על שום דבר. תיארת בעיניים בורקות איך בלילות החשוכים הלכת למקלט המפקדה כדי להעביר ידיעות כקשרית במלחמת העצמאות.
בזכות המרדנות שלך ואומץ לבך ניצלת מציפורני הנאצים ימ"ש, בניגוד לדעת הורייך החלטת לעלות לארץ בגיל 16 לבדך. חצי שנה אחרייך הגיעה אחותך חנה, אך הורייך ואחייך הצעירים וכל המשפחה המורחבת נספו בשואה. לא רצית לחזור ולבקר בווינה, אך אמרת שאם היה לך קבר לפקוד, היית נוסעת למקום המקולל הזה. בדרך פלאית נודע לך לאחר 50 שנה, שיש לאביך קבר עם מצבה, ואז גמלה בלבך ההחלטה לנסוע.
אהבת להיות מוקפת אנשים ולארח אותם בביתך, כל מי שעבד במחיצתך או ישב לידך בחדר האוכל, ראיינת אותו ושאלת על עברו, נתת הרגשה של אכפתיות ושל רצון לקשר. אותה יכולת של חיבור לאנשים גרמה לכך, שגם בשנות זקנותך הבית תמיד המה מביקורים של חברות, ולא היית בודדה. כשאבא נפטר, החלטת להמשיך לחיות בשמחה, ולא להראות את הכאב שחשת בלכתו. צער גדול הצטערת על כך שאבא לא זכה להשתתף באף חתונה של נכדיכם, ועל כך שלא הכיר את 60 הנינים. איבדת את בתך, רבקה (קוקה) אבנון, ולאחר כמה חודשים גם את חתנך, אורי שטראוס. שניהם גרו בקרבתך, ולמרות הכאב הגדול לא נשברת.
המשכת לעמוד כצוק איתן, ולהנהיג את המשפחה באצילות. האופטימיות והנחישות היו בעבורנו מקור לחיקוי ולהערצה.
בכל פגישה משפחתית דיברת על הזכות המיוחדת של אבא ושלך, שכל נכדיכם ממשיכים בדרך של תורה ועבודה.
יהיה זכרך ברוך,
בתך, בלהה תמרי שטראוס
