יוסף נולד במגנצה (מיינץ). עם הִתרבות הגזרות שלחו אותו הוריו לקרובי משפחה בצרפת. כשבגר קצת, חבר לתנועת 'הצופים' היהודיים, התחבא אצל כפריים בדרום צרפת, ועבר את הגבול לספרד במסע דרך הרי הפירנאים. בארץ התיישב בטירת צבי, ולאחר מכן חבר לגרעין המייסד את עין צורים בגוש, נפל בשבי עם חבריו לקיבוץ, ויחד אתם עלה להתיישבות ב'שפיר'. בשנת תשי"ט עברה המשפחה למשואות יצחק.
כשהגיע לארץ, והיה צריך להחליט לאן פניו מועדות, כתב כמה עקרונות שעל פיהם רצה לחיות: לפרנס, ולא להיות תלוי באחרים; להיות חקלאי על פי התורה; לא לכפות על אחרים החמרות שנוהג לעצמו; לחנך מתוך דוגמה אישית.
כשנפל בשבי הדהדו בלבו של יוסף דבריו של 'נעים זמירות ישראל': "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי", שנשא עמו שנים רבות מאז שנפרד מאמו בתקופת השואה הנוראית. הייתה לו אמונה גדולה בקב"ה, אמונה בחיים ודבקות בתורה. אלו היו נכסי צאן ברזל להישרדותו. תורתו לא הייתה רק בבית המדרש. זו הייתה תורת חיים. בכל רגע פנוי למד. כל מי שנכנס לבית הכנסת ראה אותו לומד משניות, או מכין שיעור לקבוצה שלימד בעין צורים. האור בבית היה דולק עם שחר, עת שקד בלימוד תורה. יוסף היה תלמיד חכם עצום, שרכש את כל תורתו באופן עצמאי. זיכרונו היה פנומנלי, ובאמצעותו זכר מנהגים מהבית עוד מתקופת ילדותו. ידיעותיו בתורה היו מופלגות גם בתחומים ייחודיים כמו קו התאריך, חודש מלא וחסר ושנה מעוברת. יוסף שלט שליטה מלאה במצוות התלויות בארץ. תורתו הייתה לשמה, על מנת ללמד, ויותר מכך – זו הייתה תורה של חסד, שאותו עשה עם אביונים שטיפל בהם באופן אישי. תורתו נמהלה בעבודה, באהבת הארץ והאדמה. כשם שלמד תורה בדבקות, כך עשה מלאכתו במסירות אין קץ. גם בימיו האחרונים רגליו נשאו אותו לבית הכנסת ולבית המדרש. יוסף לא ויתר כל עוד עמד לו כוחו. לצאצאיו השאיר יוסף ירושה אדירה של תורה, של דרך ארץ ושל אהבת אדם ואדמה.
יהיה זכרו ברוך.
מתוך ההספדים
