וְדַלוֹת הַמִּלִּים,
אֵיךְ יָמֹד הַכְּאֵב?
וְאֵיכָה מַכְאוֹבֵי הַהוֹוֶה -
בְּאַחַת, לַזִּכָּרוֹן הָאֶתְמוֹל
נֶהֶפְכוּ.
וְאֵיכָה אַתָּה...
אַיֶּכָּה?
נפלה עטרת ראשנו.
נשמתו של בעלי, אבינו, סבנו וסבא־רבה אמנון כנעני, פרשׂה כנפים ועזבה את גופו המיוסר, ואותנו הותירה מיוסרים בכאב הפרידה.
שלם של קרוב לשישים נפשות אָבֵל ודואב עם סבתא לאהל'ה, שבט שלם שהוא נחמתה והוא קליפות עטיפתה בעת קשה זו.
אבא וסבא אמנון היה אדם של עשייה. כיובל משנות חייו עסק בבנייה. רוב בתי הקיבוץ עברו תחת ידיו, אם בתכנון, אם בהקמה, אם בשיפוץ ואם בהרחבה.
קפדן היה ולא איש פשרות כשדובר בנושאים שעליהם הופקד בעבודתו, ומנגד – איש משפחה חם ואוהב, נדבן ותורם, איש של חסדים נסתרים, של עשייה למען האחר, ממוקד מטרה, במיוחד כשזיהה צרכים מיוחדים אצל מבקשי עשייתו.
יובל שנים של עיסוק מקצועי בבנייה, באבן ובחומר, בבטון ובברזל. בתים, מבני ציבור, שכונות ויישובים חדשים. בכל אלו יכול היה להתגאות, אך שיא פעילותו, מוקד דאגותיו וגולת הכותרת של גאוותו המקצועית היה מפעל חייו – שדרוג מעון לבצלר, המעון שבו חסתה בתנו ואחותנו אורית ז"ל. מאוסף של צריפים לדירות מונגשות ומאובזרות, הוא דחף להקמת מבני תעסוקה ופעילות חברתית, חדר אוכל, בריכה טיפולית ועוד ועוד – החל מגיוס משאבים ורתימת מתכננים וקבלנים ועד פיקוח דקדקני על הבנייה עצמה, בכל אלו עסק ונתן את כל לבו ונשמתו.
ועתה נדם הלב הגדול. תמה מלחמתו ההרואית בתלאובות גופו ונותר הזיכרון.
נותרה חובת הזיכרון.
מילים תמיד דלות מול רגשות. את תודותינו לכל המנחמים ניקח מתורת הקורבנות. כשיהודי היה מבקש להביע תודה על כל דבר שזכה לו, היה מקריב קורבן תודה כאומר – אני מכוון תודתי אל השמיים ומשם תופנה התודה אל ברואי הא-ל.
ומשחרב בית מקדשנו בעוון שנאת חינם ובטלו הקורבנות, נקבל עלינו לעשות בע"ה את המירב והמיטב להרבות אהבת חינם. אמן שיהיו אלו למשמר זיכרון עשיית החסד של אבינו וסבנו ז"ל, ויקרא בנו הכתוב בתורת הקורבנות – "יהי רצון כאילו הקרבנו תודה".
ויהי נא זה לזכרו הברוך.
אבי כנעני בשם המשפחה
