נכתב ע"י שלוחות
סבתא יקרה,
אתמול נסעת בפעם האחרונה לברושים. כיסו אותך באדמת העמק, וסוף סוף הלכת לישון ליד סבא שמואל, כמו שרצית בתקופה האחרונה. סוף למלחמות וסוף לדאגות האינסופית שלך.
הייתה בך יכולת לומר, גם אם לא בריש גלי, את אשר על ליבך ואת דעותייך, גם אם הן לא הכי פופולריות או נעימות לשמיעה. פיך ולבך היו שווים.
סבתא, אנחנו הנכדים שגדלו איתך בקיבוץ, הרגשנו שתמיד היית שם בשבילנו. בשבתות קיץ אחר הצהריים, סעודה שלישית תמיד הייתה אצלך ואצל סבא, וגם אחרי שסבא נפטר המשכת לארח אותנו. הגענו גם בחורף, רק לתה שחייב להיות רותח, עם מלא לימון, או לקפה עם עוגת שמרים טעימה שהכנת. וזכינו בכל שנה להדליק נרות חנוכה אצלכם...
וכמו שאת או סבא אמרתם, הכול במרחק של "פה תכף" קרוב כל כך, והיום, כשאני אבא, אני מבין כמה זה בכלל לא ברור מאליו, ואחרי שייגמר הסגר כשנגיע לקיבוץ, זה יהיה כל כך מוזר שלא הולכים יותר לבקר אותך.
סבתא, כמה היית מוכשרת בתפירה, סריגה, רקמה. ותמיד התלבשת בסטייל צבעוני, כמו שצריך.
אני זוכר שלפני כמה שנים ישבנו אצלך, מתן ואני, כנראה קפצנו לביקור באמצע השבוע, ואמרת שאת מאוד מאוד דואגת... כששאלנו למה או למי את דואגת, אמרת שאת דואגת למדינה ובעיקר לדורות ההמשך, שלא רק לנו את דואגת אלא לילדים שלנו ולילדים שלהם, שאת מפחדת שהשסעים ילכו ויעמיקו ותהיה פה מלחמת אחים... והנה זה קורה כבר עכשיו, אמנם לא לגמרי האפוקליפסה שדיברת עליה, אבל עדיין.
סבתא יקרה, הלוואי ואיפה שאת נמצאת פגשת כבר את אהובייך, את סבא כמובן, וגם את אבא ואמא שלך ואחותך הקטנה, חנה, שנרצחו בשואה.
סבתא שושנה, הלוואי ואַת ליד כיסא הכבוד של ריבונו של עולם, לוחשת לו את המילים הנכונות לנו, שולחת חיזוקים, כי פה למטה אנחנו בהחלט זקוקים להם.
סבתא, נוחי בשלום על משכבך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
כבר מתגעגעים...
נכדך, שי