נכתב ע"י עין הנצי"ב
חנה יקרה.
שנים רבות ליוויתי אותך ואת בני משפחתך בתפקידי כמרכזת ועדת קשישים. תמיד בשאיפה לחשוב על כל דרך שיהיה לך טוב. ושהדברים ייעשו בדרך הכי מכבדת שאפשר.
בשנותייך הרבות בקיבוץ היית סמל לדור שהגיע לארץ ישראל כאוד מוצל מאש.
בע"ה זכית להקים ביחד עם אברהם בעלך ז"ל משפחה גדולה לתפארת. בנים, בנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות לרוב. ואנו זכינו ללמוד מהם כיבוד אם במעשה של יום יום.
אני, שנולדתי כאן, הכרתי אותך כאישה רבת חוכמה, אינטליגנטית, בקיאה ויודעת ספר.
מצטרפת לכל טיול ברגל קלה. ספורטאית. טסה בשבילי הקיבוץ על אופניים ומשתתפת קבועה בחוג הטניס.
זוכרת אותך גם כמשתתפת קבועה בשיעורי פרשת השבוע בבית המדרש.
היינו שכנות בבית הכנסת.
חנה התפללה כחנה בשילה.
שפתיה נעות וקולה נשמע בלחישה. בכוונה גדולה.
וכאשר חנה כבר התקשתה בהליכה היא לא ויתרה להגיע לבית הכנסת ולצעוד אל מקומה בעצמה. ללא עזרה.
ובתפילות יום הכיפורים תמיד עמדה.
כל זמן שארון הקודש פתוח - חנה עומדת. לא חסה על עצמה. מהיכן הכוחות? הכוחות שלנו מזמן נגמרו והיא בשלה. לא נכנעת לגילה.
וב"עלינו לשבח" כורעת אפיים ארצה ובכוחות על מצליחה לקום. ושוב כורעת. ושוב קמה ועינינו משתאות!
שם טמון הסוד של חנה, גרעין הכוח שלה. תמצית חייה.
נפש של צדקת, עומדת בענווה מול בורא עולם, עושה כרצונו, דבקה בו בכל מאודה.
כמה סמלי הדבר שאתמול בבוקר יצאת לטיול הבוקר שלך עם ויקי המטפלת היקרה והמסורה, ועם גילה כלתך שטיפלה בך באהבה ובמסירות. הלכת להיפרד מהמקום שכל כך אהבת. ישבת בכיסא הגלגלים, אולי כבר בדמדומים, בנקודת התצפית שמעל מגרש הכדורסל. כל הנוף פרוש לפנייך. במזרח הרי הגלעד שהוורידו עם שחר ולמטה המעיין המתחדש.
זו עין הנצי"ב שלך. שצעירה הייתה וכבר מלאו הימים.
חנה, הלכת מאיתנו בראש חודש אלול, חודש שבו אומרים בתפילה:
"פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה-יה"
השערים נפתחו בפנייך.
חנה, נוחי על משכבך בשלום.
ציפי נוימן