נכתב ע"י קבוצת יבנה
יוכבד הגיעה לקבוצת יבנה בין פורים לפסח 1947, פליטה חסרת כול, עם השכלה תיכונית שנקטעה בְּאִבָּה מחמת מלחמת העולם השנייה. "הדבר היחידי שהיה לי" – מספרת יוכבד – "היה גופי התשוש ונפשי העייפה, נפשי שרצתה חֵירות ומנוס מכל הגיהינום שהיה מנת חלקי". גם בתקופה האחרונה התמודדה יוכבד עם גוף תשוש ונפש עייפה, אך להבדיל, הפעם הייתה לצידה משפחה רחבה, אוהבת, מכבדת, דואגת, מעריכה ואף מעריצה.
כחצי שנה לאחר שהגיעה לקיבוץ, נישאה יוכבד ליצחק, אהוב ליבה. ביחד עמו היא הקימה את ביתה, אותו הגדירה כ'בית של שתיקה'. והוסיפה: "היינו מאושרים להקים דור חדש. כאשר הילדים היו קטנים לא הרגשנו צורך לספר מה שעברנו... הגענו למסקנה שלא יהיה זה נכון להעמיס עליהם את המשא הכבד הזה".
כשגדלו הילדים וגדלו אף הנכדים, הקדישו יוכבד ויצחק את חייהם להנצחת זכר יקיריהם ולסיפור תולדות משפחותיהם. יוכבד סיפרה על אביה, שהיה איש מכובד מאוד בעיירה, מוהל, חזן, שוחט. בבית החסידי שבו גדלה הקפידו על עזרה לאדם במצוקה, ועל מתן בסתר. "זאת האווירה שחונכנו בה, והיא היתה מורגשת מאוד בביתנו". יוכבד, שלא שכחה את החינוך שקיבלה בביתה, התנדבה לליווי משפחה ברוכת ילדים ומרובת בעיות במושב סמוך, ומצאה בכך סיפוק רב.
בתחילת 1959 התחילה יוכבד לעבוד במשרד המדגריה, לצידו של יצחק בעלה, וכשסיים את עבודתו בניהול המדגריה, עברה להנהלת חשבונות. למעלה משלושים שנה היתה אחראית על הקשר עם הבנקים ועל תשלום המשכורות, ותמיד זכתה להערכה רבה. שותפיה לעבודה מתארים אותה כחרוצה, מסורה, מדויקת, נעימה וחברותית.
לאחר פטירתו של יצחק, התגלתה יוכבד כראשת המשפחה, המתַפעלת בזריזות ובמיומנות את מכשיר הטלפון החכם, שומרת על קשר עם כולם בעזרת הווטסאפ, שולחת הודעות ומתאמת פגישות. גולת הכותרת הייתה המסע המשפחתי השלישי שהובילה לפולין ולאוקראינה.
יהודה וחנה, צביקה ורבקית, חוה ואפי, חיימקה ונעמי - אמכם הייתה גאה בכם מאוד.
יוכבד יקרה, גאוותך על משפחתך ועל כל פועלך – מוצדקת, ואף אנו גאים בך, על חברותך ועל מעשייך.
נוחי בשלום על משכבך, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
נחמיה רפל