נכתב ע"י טירת צבי
ישראל היה אמן נסתר. את כישוריו המוזיקליים הסתיר על ידי נגינה באורגן חשמלי מחובר לאוזניות. רק מי שנכנס הביתה בשקט, הבחין בצלילים העמומים של יצירות באך שחמקו להם מתחת לאפרכסת. את כישוריו בתחום הפיסול השקיע באוסף של מאות דמויות אדם מגולפות בעץ זית, שנשמרו בוויטרינה בביתו. עולם הצמחים מצא ביטוי נפלא בעבודות המיניאטוריות המדויקות להפליא שיצאו מתחת ידיו.
אביו של ישראל היה הגבאי הראשי של בית הכנסת המרכזי בלונדון. כשהיה בן עשר, פרצה מלחמת עולם השנייה, וחייו השתנו בבת אחת. ישראל ואחיו עברו לגור במשך שנתיים שזכורות לו לטוב אצל איכרים לא יהודים, ואחרי שובם הביתה, עול פרנסת המשפחה נפל על כתפיו, כך שבגיל ארבע־עשרה הוא הפסיק את לימודיו ועבד בצורפות. במקביל התחיל ישראל לעסוק בהתעמלות, בכדורגל ובפיתוח הגוף. בגיל עשרים הוא התגייס לחיל האוויר הבריטי, והחל לגבש כוונה לעלות לארץ. לאחר שחרורו, הצטרף להכשרת בח"ד שם הכיר את מרים. ב־1953 הגיעה המשפחה לטירת צבי, ופה בלטו שניהם בצניעותם.
לענף המִדגֶה באותם הימים נדרשו בדיוק הכישורים שבהם ישראל הצטיין: יעילות ודיוק בתנועה, הפעלת כוח בנקודה ובזמן הנכונים, ואף הנאה מעבודה פיזית המבוצעת נכון. את כל התכונות הללו למדתי מישראל והן שירתו אותי במשך ארבעים שנותיי בענף. בכל מתקן שבנה ישראל, המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו הייתה להקל על העבודה ועל העובדים, אך יחד עם זאת, הוא תמיד השאיר מאמץ פיזי מבוקר – שהעבודה לא תהיה קלה מדי...
כמו לכל אדם, גם לישראל היו חולשות, והחולשה שלו הייתה למיני מתיקה. הודות לכך, ידענו כולנו את טעמן המשובח של עוגות הקרמשניט ופינוקי הקרמבו, שאותם ליקקנו באתנחתות מהעבודה. כשחלה לפני כעשרים שנה, הוא השתקם הודות לעזרתה ומסירותה של מרים. רק מי ששמע וקלט את האהבה הטמונה בכינוי החיבה "לאס" (lass) שבו פנה ישראל למרים, הבין את עוצמת הקשר ביניהם. ישראל, שמעולם לא עשה לעצמו הנחות, חזר לעבודה אחרי השיקום הארוך, והמשיך בה בדרכו השקטה עד שלפני כשלוש שנים, לא יכול היה להמשיך עוד ועבר למרכז הסיעודי.
דמותו תעמוד תמיד מול עיני.
יהודה בן ארי