נכתב ע"י טירת צבי
להיות הבת של שושנה ועזרא יוחנן, זה לגדול מגיל צעיר עם ההבנה שיש אנשים בכל מיני צבעים, שיש מנהגים שונים של עדות שונות, ושאפשר לחיות ביחד, בכבוד ובהערכה.
זה לשמוע מאימא סיפורים על ילדותה בכיתה הראשונה של טירת צבי, בתנאים ממש לא פשוטים, ולהרגיש גאווה על כך שאני חלק מהמקום הזה.
להיות הבת של שושנה זה לדעת שאת שייכת למשפחה גדולה, חמה ומלוכדת, 'חמולת יוגב', שיש בה סבא וסבתא, דודים ובני דודים, וכולם נפגשים בכל שבת אחה"צ ויוצאים יחד לטיול מסביב לקיבוץ.
זה לראות איך אימא מטפלת בכבוד, באהבה ובמסירות בהוריה עד יומם האחרון, ולהבין שאפשר ליצור קשרים משפחתיים חזקים ומשמעותיים גם כשישנים בלינה משותפת, ואפילו כשלומדים רחוק ולא מגיעים הביתה שבועות רבים.
להיות הבת של שושנה זה לגדול בהרגשה שאימא שלך היא אדם אהוב ומוערך בקיבוץ. שאנשים מתייעצים אתה בנוגע לתינוקות שלהם והיא תמיד עונה סבלנות, מרגיעה ומעודדת.
זה לקום מוקדם בבוקר ולבוא עם אימא לעבודה בבית התינוקות. ליהנות מהניקיון, השקט והסדר שהיו שם תמיד ולאכול את הדייסה שבישלו לתינוקות.
זה לגדול עם אימא שמאמינה בכל ליבה ש'שקר החן והבל היופי', ולכן בארון בגדי השבת שלה יש רק מספר שמלות וזהו. כי לא צריך יותר.
זה לחזור מחוג ריקוד ולחסל 'פַּס' שמרים טרי וחם שאימא כרגע אפתה. להגיד לה כמה אני אוהבת את זה ולשמוע אותה מתפלאת: 'אבל אני בכלל לא יודעת לאפות!'
להיות הבת של שושנה זה להתגעגע אליה כשגרים רחוק ולהתענג על שבוע קסום ביחד, כשאימא באה להיות איתי בכל פעם שנולד לי תינוק.
להיות הבת של שושנה זה להתענג על שיחות הטלפון היומיות שלנו שמראות לי שוב ושוב עד כמה אימא שלי אוהבת אותי ללא תנאי.
ובחודשים האחרונים ראינו פן נוסף של אמא: ראינו את הכרת הטוב, את ההנאה מהפרטים הקטנים בחיים, את התודה לכל אחד ואחת שטיפלו בה.
היי שלום אמא, אנחנו כבר מתגעגעים...
דגנית גמליאל (יוחנן)