נכתב ע"י קבוצת יבנה
אמא שלי
את היית בכל עולמי, המדריכה הראשית של חיי.
ממך באתי ואלייך אשתוקק. הבאת אותי אל העולם ולימדת אותי איך לחיות בתוכו. דמות צבעונית, ירושלמית גאה שדיבורה ח' ו-ע'. לא תמיד ידענו להעריך, לעתים התביישנו כי זה לא התאים לפורמט של הקיבוץ, אבל ככל שגדלנו הבנו כמה הייחודיות שלך היא המתנה הגדולה של כולנו.
היית מסורה ומחויבת כל כולך למי שאהבת, והיו אנשים רבים, צעירים, מבוגרים, שונים ומגוונים, שהכנסת ללבך.
זכיתי אימא, וזכינו אנחנו להיות בין אלה שאהבת יותר מכול – ילדייך, אלה המקוריים והמסופחים, וכפי שנהגת לומר, התותבים יותר מוצלחים מהמקור...
ביטויים למכביר היו לך: 'דשאלה' כשרצית שיעזבו אותנו בשקט; 'יש לה פונטס' כשהגענו עם פרצוף איכה תשעה באב; 'באתם להחתים כרטיס' כשקפצנו לביקור שהיה קצר מדי לטעמך; אג'אט - כשהגענו, ואנחנו תמיד הגענו, כי הבית שהקמת עם אבא היה בית טוב, מטעין ומרפא לכולנו.
הזנת אותנו בחומרים הכי טובים שיש. שפע ממתקים, פיצה, פינוקים לגוף ולנפש, ספרים, שיחות, צחוק בריא, ובעיקר הכלה וקבלה מלאה של מי שאנחנו בדיוק כפי שאנחנו. הייתה לך יכולת נדירה לשלב חוכמה עמוקה עם קלילות שלא לוקחת יותר מדי ברצינות את המצב. כל כך אהבת את החיים!
לפני חודשיים ישבנו בחוץ על הספסלים ליד בית סביון, ואמרתי לך שזה מדהים איך את כל הזמן רואה את הטוב בכל דבר. ואת שאלת אותי: אני? ועניתי לך כן, את. ולא ממש הבנת. ושניה אחר כך אמרת לי, לושי ראי כמה יפה העץ הזה וכמה יפה הבית שאני גרה בו... כמה יפה היה העולם בעינייך וכמה יפית את בעיני העולם.
הבית האחרון שלך היה בית סביון. תמצית גן העדן של הקיבוץ שכל כך אהבת. צוות מסור אוהב ומחבק קיבל אותך ואת הרגשת בבית ולא הפסקת להודות. וגם אנחנו.
אימא שלנו אהובה,
את עמוק עמוק בלב שלנו, ואני כבר כל כך מתגעגעת אלייך.
רחל, בתך