נכתב ע"י קבוצת יבנה
הסוף מגיע כשנגמרות המילים. וכל עוד זרמו המילים בינינו, נהר חייך, סבתא, געש. המילים שלך כוננו עולמות שלמים. כבר מגיל 16 הורית אותיות ומילים, הנחלת א"ב: ממעברת יוחנן, דרך בית הספר בקיבוץ, אפילו בבית סביון. והיו גם הספרים שכל כך אהבת, שטענו אותך במיליוני מילים, היית עשויה מאותיות.
*
מילים הן עסק רציני. את ידעת את זה הרבה יותר טוב מכולנו. לכן התעצבנת על סופרים שהשחיתו את הנייר המודפס על מילים ריקות; לכן כעסת על כל מיני דוברים באסיפת חברים כשאמרו דברים שהם בכלל לא מתכוונים אליהם; לכן נחרדת כשלפעמים כתבתי יותר מדי.
וידעת גם מתי לשתוק – ידעת היכן אחות ובת זוג, ואמא וחותנת וסבתא וסבתא־רבא צריכה לבלוע את המילים, כדי להדביק אותנו יחד, כדי לא להרעיד מלכויות.
*
נזכרתי בשיחת טלפון שלנו, כשהייתי בשנת שירות, והודעתי לך שבאותה שבת "לא אגיע לקיבוץ". ואת התפלאת, איך המילה 'קיבוץ' החליפה את המילה 'הביתה'. ובקיבוץ הזה, שהיה משכנך מגיל חצי שנה ועד היום בבוקר, שאליו עלית כחלוצה־פעוטה מרודגס אל האדמה הזו, ידעת היטב לכוון אותנו היכן הבית – גם בתוך המשק.
מצאתי משהו שכתבת לי בוואטסאפ לפני כמה חודשים: "לי ברור שהבית הוא המשפחה, והקיבוץ הוא מקום לגור בו. לפעמים טוב, לפעמים מעצבן ומרגיז, אבל גם מעורר גאווה והרגשת שייכות". כך, במילים פשוטות, הפרדת בין מים לשמיים, בנית לנו בית, והרחבת את גבולות הקיבוץ, במילים ובמעשים.
*
ובפסח הזה, בין 'הגדת לבנך' ואזכרת נשמות, בין חג קציר ומשאיות תחמיץ, בין הנינה העשרים-ומשהו שנולדה רגע לפני שאת הלכת מאיתנו – אני מבקש להיפרד ממך במילים שתמיד ביקשת שנשיר יחד איתך. רגע לפני ברכת המזון, רגע לפני שהשולחן מתפזר וכל נכד הולך לשמור את השבת שלו כפי אמונתו - ביקשת שנשיר את שיר המעלות. לא מוכרחים להחזיק ברכון ביד, רצוי שתהיה כיפה אבל כבר ממש לא חובה. אבל שבו רגע, רק עוד רגע, לשיר המעלות.
ועכשיו אנחנו נפרדים בדמעה, נושאים מכאן את אלומותייך. אז, אולי, יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.
מירון ששון