רמח"ל בספרו מסילת ישרים מציע דרך העולה בית ה'. הוא בונה את ספרו על הברייתא המובאת בשמו של רבי פנחס בן יאיר (למשל, עבודה זרה כ ע"ב) "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים". זוהי דרך ארוכה ומרובת שלבים, ורק לאחר כמעט עשרים פרקים של מסילת הישרים הוא מגיע לתיאורו של החסיד.
נולדתי וגדלתי בבית דתי בקיבוץ דתי. תמיד הייתי דתייה. בילדותי ובנעוריי לא ממש הפנמתי את ה'דתיות' שלי, זאת הייתה פשוט עובדה וזהו, בלי הרבה מחשבה. העולם היה צבוע בשחור ולבן. בכיתה י', כמיטב המסורת היבנאית הזכורה לטוב – יצאנו לסמינר יהדות. הבנים הלכו לישיבות ולבנות היו הרצאות, סדנאות, סיורים ושיעורים באולפנות ומדרשות למיניהן. בשבתות התארחנו באולפנת הרב בהר"ן, בעפרה ועוד. למדנו הרבה על היהדות ופגשנו אנשים דתיים שגם הם כמונו שומרים שבת וכשרות וכו', ובכל זאת – היו מקפידים יותר, רציניים יותר, מאמינים יותר. כך נראה לנו. תמיד היתה לי הרגשה – שהתחזקה בסמינר ההוא - שהחרדים נמצאים בקצה האחד של הסקאלה (כלומר – הם "הכי בסדר"), החילונים בקצה השני ואנחנו – באמצע. ה'אמצע' הזה הוצג כ"שביל הזהב", גישור בין קצוות. אבל בעקבות הסמינר התחלתי לחשוב שה'אמצע' הזה הוא מין בינוניות, עושים מה שרגילים ולא מחפשים להיות יותר טובים מזה.
