פעם כולנו היינו בני עקיבא. הצעירים, המבוגרים, הבנים והבנות. כשחילונים (שאז עוד היו “חופשיים") היו מתארים אותנו - שכניהם, חבריהם לעבודה או מכריהם, הם היו אומרים: “הם בני עקיבא, אנשים נחמדים מאוד". למרות שרבים מאיתנו בכלל לא הלכו לתנועת נוער קראו לנו בני עקיבא. השם של תנועת הנוער הפך לשם של דור. אם היית בני עקיבא זה אומר שלא היית חילוני ולא היית חרדי. לשבטים שלנו קראו להגשמה, מגשימים, אפילו מתנחלים, מילים כאלה. תורה ועבודה היו גם סיסמא וגם שאיפה וגם דרך חיים. גרעיני נח"ל הלכו לקיבוץ הדתי לבנות ולהיבנות ובתמורה הקיבוץ הדתי
שלח את אנשיו להוביל את בני עקיבא. חיים חפר מתנועת העבודה כתב שיר מתפעם על בני עקיבא, ואנחנו היינו מאושרים: תראו איך שאוהבים אותנו, החופשיים, למרות שהם מתנועות השמאל. אח, תענוג.