"שנו רבותינו: כיוון שראה האדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי, וחוזר לתוהו ובוהו... עמד, וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שבאה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא. והלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת עשאם לאלו ואלו ימים טובים" (על פי עבודה זרה ב, ע"ב). חסידים ואנשי מעשה שבעירנו, משתדלים היו כל ימות השנה לגרש החושך ולהפיץ אורה, ובימים אלה אותם קבע אדם הראשון לימי תענית בשל החושך, מכפילים השתדלותם. יש מביניהם המשכימים קום עוד קודם לתפילת ותיקין. ואף על פי שאמרו רבותינו שלא יתעסק אדם בשום דבר קודם התפילה, מצאו לעצמם היתר. שעל שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ואם ידחו מעשיהם עד לאחר התפילה, אפשר שהעולם אינו מתקיים.
ישנם ימים בהם הקליניקה שלי נדמית בעיני למחלקת אבידות ומציאות. אנשים מגיעים ואומרים את שבפיהם, אך לבם מבקש דבר אחר. משהו שאבד, משהו שנשכח, משהו שאינו בנמצא. לעתים יודעים הם מהו, ולעתים רק חשים שהיה משהו ואיננו עוד. אהוב נפש שפעם אהב וכבר לא, או שהפך
מאוהב לאויב. אב או אם, או חלילה בן או בת, שהלכו לעולמם, והותירו עולם ריק עד מבלי הכיל. חלום שהיה ונשבר. כמיהה שהושבה ריקם. בית שנלקח. כבוד שנרמס. ילדוּ ת שנחמסה ועמה תמימות שהוכתמה. יופי, נחמה, חסד, שביקשו ולא מצאו. וכמו אנשים המגיעים אל רשות האבידות והמציאות, הם מגיעים, לעתים מלאי תקווה, בטוחים שהנה סוף-סוף יימצא מה שביקשו, ואם לא יימצא, יגיע מזור. ואם לא מזור, אולי שכחה. ואם לא שכחה אז הקלה. אחרים מגיעים מבוצרים מאחורי מחסומים של חשש וחשדנות - לא יבינו אותם, לא יאמינו, לא ירצו לתת, הרשות אינה מסוגלת או מעוניינת להשיב את שאבד.
