הכל – כל המפעל הגדול של השימור והזיכרון – הכל התחיל כאשר יצאנו מהאירוע הייחודי שנערך בחדר האוכל של קיבוץ בארות יצחק במלאות 60 שנה לַ קרב. יצאנו מהאולם בתחושה של התרוממות רוח, ושחייבים לספר לנוער ולכל בית ישראל את הסיפור המופלא של חבורת החלוצים הדתיים שהתיישבו ב-1943 על אדמות הנגב, ובנו קיבוץ פורח ברוח משנת "תורה ועבודה". אחרים יאמרו שהכל התחיל בהתמדתם של בודדים מחברי
בארות יצחק, שבמשך שנים ארוכות טיפחו את הנוי סביב מגדל המים הבודד, ובכל שנה, ב-ח' בתמוז, ריכזו את חברי הקיבוץ סביב מסכת שהועלתה
על הבמה והזכירה את גבורת המייסדים גם באורחות החיים היומיומיים וגם בשדה הקרב.
כדי להתחקות אחר תקופה מסעירה זו, של ראשית ההתיישבות בנגב, והקשרים בין סעד לבארות יצחק לעת ההיא, יש שתי דרכים עיקריות: האחת, לנבור בארכיונים ובספרים, והשנייה לנסות לדלות מידע מחברינו שעדיין חיים איתנו, בבחינת "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". בחרתי בדרך האמצע
ושילבתי בין המצוי בספרים ובארכיון, ובין סיפורי החברים. לצורך כך נברתי בארכיון סעד, הכנתי מספר שאלות וזימנתי מספר חברים ותיקים מסעד להעלות זיכרונות מהתקופה ההיא. אל יהא זה קל בעיניכם, ראשית - החבר'ה האלה סביב גיל תשעים (כי הרי האירועים היו לפני כ-70-65 שנה), שנית - תוך כדי ההכנה למפגש, היה צריך לברר מי היה כאן בנגב בתקופה זו ומי נשאר בהרצליה עם הנשים והילדים. אכן, לאחר בירורים והכנה נפשית, זימנתי ארבע חברות וחבר לשיחת בוקר חורפית במועדון.
