שירלי יובל, זמרת של תקליט אחד משנות התשעים, כותבת בשירה ּ "לחשוב כמו מצלמה" על אישה המסרבת להיקשר למקומות, חפצים או אנשים. בשורה הסוגרת כל בית היא מצהירה: "הרגע הוא הנצח, לחשוב כמו מצלמה". אותה אישה לא נפרדת או מחכה, לא כמהה אל העבר ולא מתגעגעת:
"איך בלי דמעות את מתרחקת, רק עמי ותמי משאירים סימנים, את צוחקת...". "לחשוב כמו מצלמה" - ברגע הראשון מבינים שהכוונה היא במובן כזה או אחר למושג "לחיות את הרגע", כי מה עושה המצלמה אם לא לעצור איזה חלקיק שניה, חלקיק חיים והנה עוברים הלאה לתמונה הבאה. אבל ככל שאני חושב על זה, אני נתקל בסתירה הפנימית שיש כאן: אמנם כן, הצילום אכן מנציח איזה רגע (יש ז'אנר שלם בצילום שנקרא "סנאפ שוט", צילום חטף) אבל תוצאותיו, תמונה במקרה הטוב או סתם קובץ, נשארים לנצח, אוגרים בתוכם ניחוחות של סיטואציה, זמן, מקום - זיכרון.