לעתים אני נזכר בימי התיכון - רגע לפני ביצוע עוד "פשע" של נער מתבגר, אני הולך הצִ דה לסמטה אפלולית, מבלי שאף אחד יראה, מבקש סליחה מאבינו שבשמים שלא יכניס את זה לספירה היומית, שלא יעשה מזה סיפור, כי בסך הכול הצלחתי לקום לתפילת שחרית בשלושת הימים האחרונים, לא הפרעתי למורה לאנגלית ואפילו קמתי לתורנות הבוקר שרגיל הייתי להבריז ממנה. בחישוב הכללי אני מאוזן ולכן כדאי שיעלים עין, כי גם ככה אני בפלוס גדול. באותן שנים זו הייתה תמצית הקשר שלי איתו. תן-קח, חייב- זכאי, משא ומתן תמידי שלעולם אני זה שמנצח בו, כדי לזקק את המצפון שמכביד עלי כל כך.