23:10 - זה עתה אני שב הביתה מערב שירה, שהפך בסעד למסורת, בכל סבב אלימות, כחלק מהצורך להיות ביחד, לתמוך, לשיר, ולדחוק את "הצבע האדום" כמה שיותר רחוק. הפעם היה אף מרגש יותר, משום שגדי רווה, בן לביא, הוא זה שהתנדב בהתראה של יומיים, להגיע מהצפון לסעד, בכדי לרומם את רוחנו, ואכן כך היה. אני מתיישב לצד זוגתי, ומקשיב ל"פרשנים" המספרים על הפסקת האש המתגבשת. מה תשתה? שואלת הגברת, ואני - עייף מיום נוסף של התמודדות, שכולו ניסיון לנהל קיבוץ במצב חירום, עד כמה שניתן ברוגע ובשלווה, אבל בזהירות נדרשת - מבקש פשוט תה עם לימון.