עמודים 770 - אלול תשע״ד - תשרי תשע"ה

ושמטת בחגך

ושמטת בחגך
בין ראש השנה לשמיטה

 

אילו רצינו לקיים את מצוות ראש השנה הממשמש ובא, על פי התורה בלבד, היינו תוקעים ביום זה שלושים תקיעות שופר, ודיינו. אילו רצינו להוסיף ולקיים גם הוראות התורה שבעל-פה שהורונו חז"ל, היינו מוסיפים גם אמירת תפילות אשר בקצב קריאה רגיל ניתן לאומרן תוך שעה, כולל מלכויות זיכרונות ושופרות, וזהו. גומרים-הולכים, וקיימנו את ראש השנה על פי ההלכה. אולם לא כך מקיימים יהודים מאמינים את ראש השנה, שכן יום זה איננו רק חג של קיום מצוות באופן טכני, אלא הוא יום הטעון בתכנים ובמשמעויות עמוקות הנוגעות למהות קיומו של האדם והחורצות את גורלו. בימי ראש השנה אנו נתונים בהרגשה מוצדקת שהדרך בה אנו מתפללים ולומדים, מדברים ואוכלים, היא דרכו של אדם השרוי בימי דין. ענני דאגה מרחפים מעל ראשו, ועם זאת הוא שרוי בשמחת חג, שמחה של קִרבה לבורא עולם.

 

מקום לזמן
עצירה לרגע שכולו מחשבות

 

אנחנו רגילים במעגלי זמן. יש שגרת יום, שבוע, חודש, שנה. והכול חוזר חלילה, לאותו זמן גם אם במקום שונה. לי באופן אישי, פנימי, יש עוד כמה מחזורים. לדוגמה, הכעס. יש לו את המקום שלו ובעיקר את הזמן שלו. הוא לא קבוע, אך בדרך כלל לא קצר. ואם יש משהו שלימד אותי בני הפעוט זה שגם מחזורי זמנים ותיקים של כעס יכולים להשתנות ולהתקצר. כי איתו אי אפשר לכעוס לאורך זמן, ואורכו של "הברוגז" הוא כאורכו של הזיכרון שלו - שעוד לא מפותח בשמירת טינה. אכן, אפשר ללמוד הרבה מילדים במה התקלקלנו עם הזמן. ויש גם פעם בשבע שנים.

 

הזדמנות לחשבון נפש
האם גם הרוח והחיים הם "צוק איתן"?



ימים של קיץ חם, חם מאוד. שעון הטמפרטורה המונח על קיר בית הוריי מראה שלושים מעלות פחות או יותר. המחוג משחק מעלה ומטה כמו הלב של כולנו, לעתים חרדה עמוקה, לרגעים תקווה גדולה. השבילים ריקים, צחוקם של ילדים - המועטים שנותרו - נבלע בהדי הפיצוצים מהרצועה הארורה הזו. אלו ימים של מלחמה וחשבון נפש. הבחירות בחיינו לרגע הופכות זניחות אל מול חרדת ההישרדות. המורכבות הקהילתית, הנתיב המקצועי, הרוחני והחברתי, לרגע עומדים דום ומפנים מקום לדפיקות לב מואצות. אדם הנקלע לצרה מחדד לעצמו את שאלות המשמעות. לא רק הלוחם המסכן את חייו בקרב, אלא גם אנחנו, אלה שנותרו כאן, שממשיכים לעבוד, לחנך את ילדיהם, לבלות, לחלום, לכבוש פסגה נוספת.

 

לגיליון המלא