רעד של התרגשות ושל נחיתה מן המלגזה עבר בו. לקול לחישת האש ופצפוץ העצים, הוא ניעור לחיים. ענן אדיר של חלודה ואמונה, פיח וסירחון עלה מפאתי אולם האירועים וכיסה את שמי הקבוצה. חרדונים וחתולים נסו בבהלה. חברים, כלבים ואבירי איכות הסביבה זקפו את חוטמם וניסו לאכן את הריח החדש-ישן שאינו ריחו של בית הבד ולא של מנגל הקציצות. גם ל"ג בעומר עדיין רחוק. מאחר והיה מובטל כבר שמונה שנים, היטלטל ממקום למקום וראה בעיניו הכלות איך נותק הקשר שבין אש לבין מצות. זו פרצה בצהרי שבת חורפית אחת וכילתה את "התפוחייה" שלידה עמד, ואלו הגיעו ארוזות ומוכנות מבתי חרושת אי שם. כבר לא חשב ששעתו תגיע. גם אולם האירועים שכבר אין חוגגין בו חתונות ומסיבות בני מצווה, חשב שרק מנה גדושה של אלכוהול יכולה להפיח שמחה והתלהבות בין כתליו. גם הוא לא ראה קהל עצום שכזה מאז מועצת החינוך של התנועה. אבל, לפעמים, זיכרון שכבר נמוג מהלב ומהראש, נשאר בידיים ובכלים.
כשהייתי צעירה בת תשע-עשרה מיוסרת ומתחבטת, אמרה לי אשה חכמה אחת: "יש אנשים של סימני קריאה ויש אנשים של סימני שאלה". היא בעיקר רצתה להרגיע אותי (או שלא...), ולומר לי כי כל חיבוטי הנפש והעיסוק בשאלות הרות-גורל אינם מסתיימים וכי סימני השאלה לא בהכרח ייעלמו, אולי יתחלפו. יותר מהכול - אני חושבת - היא רצתה לומר שזה בסדר להישאר עם סימני שאלה. הייתי בת אולפנה שידעה עד אז שלכל שאלה יש תשובה - רק תשאלי את הרב... והייתה בכך עבורי מעין נחמה פורתא ואפילו תחושת גאווה מסוימת: "אני אדם של סימני שאלה". איכשהו זה כבר אז היה נשמע לי מעניין יותר (ובעיקר כנראה מאפשר השלמה עם עצמי).