לרגל 80 שנה לייסוד הקיבוץ הדתי הראשון בישראל בשנת ,1937 קיימה טירת צבי כנס ארצי שנושאו: "מה חידשנו" וליתר דיוק, "מה חידשה תנועת הקיבוץ הדתי"? בין הנושאים בהם דן הכנס: נוכחותם המסיבית של יהודים דתיים בהיסטוריה הציונית והישראלית, כחלק עמוק של אורח החיים היהודי-דתי; חידוש היישוב היהודי של חקלאים יהודים שומרי מצוות תוך לקיחת אחריות מלאה לחיים, לביטחון האישי והלאומי, ובהתחדשות הקהילה.
כיוון נוסף לחשיפת הצד הנקבי של האנושות השפה היא שורש העולם ותמציתו, שהרי נאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם" היא משקפת מציאות חברתית וקיומית. ברצוני להעלות נושא המבעבע מתחת לפני השטח זה זמן. אני מזמינה לחשיבה מחודשת, הבוחנת את השפה העברית היומיומית מפרספקטיבה ארוכת טווח. השפה העברית, שפה שהייתה רדומה כ1500- שנה, שפה שנזנחה ונקברה תחת ההריסות, שפה שכבר הספידוה – הועלתה על נס. לעברית עושר מילולי, וקיימים בה שלל יחסי נרדפות וצמדי מילים. עצם השימוש בשפה העברית הקדומה, כשפה מדוברת בהווה, הוא מאורע חסר תקדים ומופלא. על כך מגיעים לאליעזר בן יהודה ולשותפיו לדרך הערכה ואות כבוד.
תפיסת הדתיות העולה מספרות חז"ל הינה ייחודית וחריגה, ואין לה אח ורע בקאנונים דתיים אחרים. התפיסה עומדת על שלושת העקרונות הבולטים של דתיות זו: קריאה לעימות עם מקורות הסמכות של הדת, כפירה בכליל השלמות של האל ודיאלוג מתמיד של המאמין עם תפיסות יריבות. עובדה ידועה היא, שספרות חז"ל מושתתת על תרבות של מחלוקת; ריבוי הדעות והעימותים בין החכמים מופיעים כמעט בכל עמוד ועמוד יצירתם של חז"ל. אך מסתבר שלספרות חז"ל יש מאפיין נוסף, חריג עוד יותר, המייחד אותה מקאנונים דתיים אחרים: היא חלוקה בינה לבין עצמה אף על מושג הדתיות עצמו ומציעה לו שני דגמים שונים וסותרים. בספר שעל כתיבתו אני שוקד בימים אלה בשם "ברית העימות – קווים לפולמוס הדתיות בספרות חז"ל", אני מבקש לחשוף מחלוקת זאת לפרטיה, ולהעלות על נס תפיסת דתיות יהודית יוצאת דופן וייחודית העולה ממנה.