תכננתי לכתוב מאמר זה לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז. מאמרים שקראתי בנושא ההכלה של ההומואים בקרב
הקהילות הדתיות וכנסים של ארגון בית הלל ותנועת הקיבוץ הדתי שהתקיימו בנושא זה, הם אלה שדרבנו אותי לכתוב. זהו
בהחלט נושא חשוב, אך אינני מתכוון להביע את דעתי עליו, אלא להפנות את תשומת הלב של הציבור לקהל אחר בקיבוצינו
ובקהילתנו, הזקוק גם הוא לקבלה ולהכלה - ציבור המשפחות השכולות. ההרגשה שלי, בתור אב שכול היא, שאנחנו כקהילה מחמיצים בגדול את אתגר ההכלה. הדחף הגדול לכתיבת המאמר בא לי כששמעתי שאבישי טבת )אדם שהוא מפעל בפני עצמו( יוצא לגמלאות, ואנחנו כתנועה לא השכלנו למצוא מישהו שימלא את מקומו. אבישי היה אחראי לליווי המשפחות השכולות ופצועי צה"ל במשך שנים רבות בתנועה הקיבוצית ובקיבוץ הדתי.
סבא רבא שלי, ישראל, עלה לארץ לפני השואה. הוא הגיע ארצה עם רוב משפחתו, הצטרף לקבוצת 'אריה', והיה ממקימי קיבוץ שדה אליהו. אחותו בתיה, שנשארה באירופה, נרצחה בידי הנאצים. סבתא רבתא הלנה, הגיעה לארץ מגרמניה, וגם היא הצטרפה למקימי הקיבוץ. היא איבדה את אביה בשואה.
*
סבא רבא ישעיה, עלה גם הוא לפני השואה. הוא איבד את אביו, את אחותו הבכורה, את גיסו ואת אחיינו. כולם נספו בשואה. סבתא רבתא הדסה עלתה עם שלושה מאחיה, והשאירה אחריה את הוריה ושמונה מאחיה עם משפחותיהם. כולם נספו בשואה. מכל משפחתה שרדו גיס אחד, אחיין אחד ואחות אחת.
*
סבא נפתלי הוא הילד הראשון בקיבוץ שדה אליהו. הוא גדל בשדה אליהו, שירת בנח"ל, והוא גר בשדה אליהו עד היום. סבתא יהודית נולדה וגרה בתל אביב. גם היא התגייסה לנח"ל, ושם הכירה את סבא. הם התחתנו, ובאו לגור בקיבוץ.
*
אבא, דן, נולד וגדל בקיבוץ, ושירת בגבעתי.
השנה, בפעם השנייה בבית ספר שק"ד, זכינו להשתתף בתכנית Pathways, תכנית ללימוד מיומנויות של משא ומתן עם תלמידים מבתי ספר יהודיים וערביים. התכנית הגיעה מאוניברסיטת הרווארד, והיא מיושמת בתמיכת השגרירות האמריקאית. היא מבוססת על ספר רב מכר בין לאומי הנקרא "להגיע ל-כן". התכנית משלבת כמה מטרות חשובות, וקשה לקבוע איזו מהן חשובה ומוצלחת יותר. כאשר קיבלנו בשנה שעברה את ההזמנה להגיש בקשה להצטרף, ראיתי בה הזדמנות מרגשת לחשוף את התלמידים ליומיים אינטנסיביים של לימוד ושל דיבור באנגלית, שכן הכול קורה באנגלית, וזאת אמורה להיות השפה המשותפת הטבעית בין התלמידים היהודים והערבים. למעשה, התכנית חושפת את התלמידים להרבה יותר. הפעילויות מגוונות מאוד, ומלבד הרווח, שהתלמידים לומדים אנגלית כשפה בין לאומית של משא ומתן, של פתרון סכסוכים ושל שלום, ישנו מסר שעומד במרכזן של המיומנויות הרבות הנלמדות, והוא, שכדי "לנצח" לא צריך שמישהו אחר "יפסיד". כאשר מקשיבים לשותפים, וסקרנים לדעת לְמה הם זקוקים, אפשר להגיע לא פעם להסכמים שאין
בהם ויתור חלקי, אלא להסכם שמעניק לשני הצדדים תחושת הצלחה. המפגש גם מאפשר לתלמידים הזדמנות מיוחדת להכיר ילדים מאוכלוסייה שונה מאוד משלהם, ולגלות שאולי היא לא כל כך שונה.