חדשות לבקרים אנו נחשפים לדרישות של קבוצות מיעוט שונות שמרגישות שעד כה או דווקא לאחרונה, לא מתייחסים אליהן באופן השווה ליחס שזוכה לו כלל הציבור. בין אם אלו נכים, אנשים ממקור אתני שונה, מקיימי דת שונה, נשים )שהן בהחלט לא מיעוט, אך מרגישות שנכפו עליהן תנאים אי-שוויוניים במקרים מסוימים( ועוד כיד הדמיון. לרוב אנו מרגישים סימפתיה או אפילו אמפתיה לקבוצות אלה, אולי כי זו תכונה אנושית לעזור או לפחות לרצות לעזור לאלה שבעינינו צריכים תמיכה, מה שנקרא "ליישר את המגרש" כדי שכולם יתחרו בתנאים שווים. אנו תורמים מכיסנו או מזמננו היקר, או מחוקקים חוקים שלעתים קרובות עולים לנו כציבור כסף רב, אך הם נראים לנו נכונים וצודקים.
יצאתי החוצה, נשמתי נשימה ארוכה, ונשפתי החוצה הרבה אוויר. מישהי שאלה אותי אם הכול בסדר. חייכתי, ואמרתי שזו נשימה של הקלה וסיפוק, וגם של שמחה. היה מפגש כיתה כמו שחלמנו - התכנית והאווירה שיצרנו, בהרבה מחשבה ותכנון, עלו על כל דמיון. בוקר אחד לפני ארבעה חודשים קמתי עם שיר בלב, ופתאום מצאתי את עצמי חלק מקבוצת וואטסאפ של אנשים שהייתי אתם בתיכון. ההודעה בישרה על מפגש כיתה קרב, כמו עננים שחורים שבאים מהים. עם יד על הלב, האינסטינקט הראשוני שלי אמר לי שממש אין צורך במפגש כזה. סיימנו תיכון לפני 30 שנה. היה כיף, )לפחות לחלקנו( ולקחנו אתנו המון חוויות לחיים. כולנו המשכנו הלאה, והחיים והגורל העיוור לקחו אותנו לטיול לכל מיני מקומות. נשארנו בקשר, או לא, כל אחד לפי נטיות לבו ומה שיצא. מבחינתי, חבריי לכיתה יושבים שם בזיכרון מתוק שהולך ומתרחק. ואני ממש בסדר עם זה.
מרטין הרשקוביץ הוא משורר, דור שני לשואה, יליד ארצות הברית. מרטין הוא האיש שהגה את הרעיון למיזם 'יוצרים זיכרון', וכיום הוא מוביל אותו יחד עם אפרת ביגמן, משוררת וביבליותרפיסטית מקיבוץ מעלה גלבוע. בימים אלה הוציאו מרטין ואפרת חוברת מרהיבה שתלווה מדריכים לכתיבה יצירתית בשלל מוסדות חינוך. הפיילוט הראשון יצא לדרך בינואר 2019 עם 14 מוסדות חינוך – מדרשת לינדנבאום - לוד וירושלים, מדרשת 'באר' בירוחם ובאשדוד, מכינת 'רוח השדה', ישיבת מעלה גלבוע, ישיבת אורות שאול, מכינת 'צהלי', מדרשת עין הנצי"ב, מכון שכטר, 'פלך' קריית עקרון ושלוש מכינות מעורבות: מכינת העמק, מכינת הערבה ומכינת בית ישראל. תלמידיהם יחוו תרגילי השראה, יצירה וכתיבה בעקבות השואה. "למעלה משבעים שנה חלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו," מסבירים מרטין ואפרת בחוברת, "ועדיין
דומה כי אנו רחוקים מלעבד באופן משמעותי את הקרע ואת השבר, את החורבן ואת האלם שהותירה בנו השואה."