בהובלתה של מזכ"לית התנועה שרה עברון, יצאנו לדרך באומץ גדול ומתוך מוכנות לשאול שאלות קשות ולבחון כיצד בא לידי ביטוי כל אחד מערכי התנועה המובהקים: התיישבות וחקלאות; תורה ועבודה - ציונות דתית מחברת; ערבות הדדית – תיקון עולם; משימתיות וקהילתיות.
הכנס היה אחת מנקודות השיא בתהליך השנתי המתמשך, ונועד לזמן יחד אנשים הנמצאים בתפקידי הנהגה בכל הקיבוצים, כדי לרתום אותם, ויחד עמם את קיבוציהם, לחיבור לתנועה, לערכיה וליצירת "אני מאמין" משותף שעמו נוכל לצעוד יחד, כתנועת הקיבוץ הדתי.
(בת עמי זיידל וניצן אבירן)
מבחינתי יש שלושה היבטים המצדיקים את התנועה ואת זכות קיומה, ואותם אני מעמידה למבחן היום: הרעיון הגדול, החיים היומיומיים, והרמת המבט מעלה ולצדדים. למעשה, אלו אותם הדברים שכתב משה אונא במאמרו 'החינוך בחיינו' בשנת 1945, אך כאן אנסה להאיר אותם בדוגמאות בנות זמננו. ייתכן כי דבריי יקוממו עליי חלק מהקוראים, אך במובן מסוים אני מייחלת לכך, כי מחלוקת רעיונית תקדם אותנו ואילו האדישות תרדים אותנו ותהפוך אותנו ללא רלוונטיים.
(לימור ספראי)
ועוד רשמים ותובנות מכנס ההנהגות ומתהליך חידוש השליחות
אכן, תמו ימי בראשית של המפעל הציוני, אולם נוצרו אתגרים חדשים לא פחות מורכבים, והם דורשים צורות התארגנות חדשות בהתאם. בבשורת המדינה המודרנית תלו תקוות שתצליח למלא את מלוא הפונקציות החברתיות שכביכול עבר זמנן - משפחה, חמולה ושבט. הפרט ייחל למציאות חדשה שתאפשר לו במסגרת המעטפת המדינתית התומכת, להשתחרר מעול כבלי משפחה והחמולה. אלא שהמדינה, למרות מכלול מאמציה, מתקשה עד מאוד במילוי מלוא מעטפת הצרכים של הפרט מלידה ועד זקנה.
בדמוקרטיה מקוטבת, המנהיג הוא לא מי שיש לו הכי הרבה תמיכה, אלא מי שמסוגל לייצר חיבורים בין קבוצות. גם אם יש לו מאות תומכים, אלפים או מיליונים, עדיין, בעולם שבו העיגולים מתרחקים זה מזה - כדי להוביל עליו להיות מסוגל לחבר בין קבוצות. ואם שלוש הקבוצות העיקריות בחברה הישראלית היהודית הם עדיין הקודש, האומה והאנושיות - המנהיגות של העם היהודי ושל החברה הישראלית תצמח רק ממקום שמדבר את שלוש השפות הללו כשפת אם.