פרשת השבוע פרשת בהעלותך

גיליון מס' 843

אחד מן המרכיבים המופלאים בתיאור המסע במדבר הוא פרשת החצוצרות.

לאחר שרטוט מהלכי המחנה כולו – על שבטיו, על צבאיו ועל צבעיו; באגפיו השונים: ההולכים ראשונה וההולכים במאסף וגם אלו שבאמצע; על התפשטות המחנה ועל ליבו: המשכן והחונים סביבו – כל מה שטרחה התורה לתאר בפרשיות הראשונות של ספר במדבר. ועתה כשנכונים למסע... מופיעות החצוצרות.

מחד גיסא, הן מפתיעות בהופעתן. בסופו של דבר יש להן תפקיד פרגמטי המצריך פירוט לסוגי המוסיקה שתשמענה החצוצרות: תקיעה ותרועה – למקרא העדה ולמסע המחנות. תפקיד פרגמטי – שהתורה אף פעם לא מתארת שנעשה בהן שימוש(!). רק ההכנה של החצוצרות מוזכרת. השימוש בהן נעדר.

ומצד שני, מצטרפות החצוצרות לתפארת מחנה ישראל. הן מוסיפות ממד טקסי למהלכיו השגרתיים – חגיגת היומיום.

[אמנם ישנן פרשיות נלוות של החצוצרות העוסקות בתרועה בהן בשעת המלחמה ובימי השמחה על הקורבנות, אך נראה שאלו פרשיות נפרדות – והא ראיה - שהפרשיה הראשונה של החצוצרות – פרשת התקיעה לכינוס העדה ומסע המחנות, נחתמת בהנחיה ובהרחבת אופקים - וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם (י,ח), כך שנראה כי היא מתייחסות רק לפרשה זו ולא לשתיים הנספחות. לכן גם דברי מתייחסים רק לפרשיה הראשונה].   

ביטוי למיוחדות של החצוצרות הללו מופיע בלשון הציווי להכנתן:

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת (י,ב) החצוצרות מתייחדות למשה רבינו מנהיגם של ישראל – לך, למענך - ואולי רק לך תשמשנה החצוצרות.

 ואכן מדרשם של חכמים מאשש את ההקשבה הזו ללשון התורה ומדגיש (ספרי זוטא):

עשה לך משלך. לך לא נעשו ליהושע.

החצוצרות הן כמתת א-לוהים לרבינו הגדול, מנהיגם של ישראל. ייחודה של מתנה זו מובלט בדברי התלמוד במסכת מנחות דף כח:

תנו רבנן: כל הכלים תלמוד שעשה משה, כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות - כשרות לו ופסולות לדורות. חצוצרות מ"ט?... דאמר קרא לך לך תרי זימני: עשה לך והיו לך.

ומובן שיש לתהות מה ההיגיון? מה הטעם שכל כלי המשכן – הארון, השולחן המנורה והמזבחות, יוכלו לשמש לדורות הבאים במשכן ובמקדש, ואילו החצוצרות הן למשה בלבד?

מובן שניתן להבחין בין החצוצרות שתפקידן בתנאי המדבר מאוד מובהק – מסע המחנות וקיבוץ העדה הנמצאת בסביבה, לבין הדור הבא שבו יושבים השבטים על אדמתם, נטועים בארץ ישראל, ואין מסע אלא ישיבה. אם כך גם אין טעם לחצצר לכינוס העדה – כי מי ישמע?

אלא שמצאתי ביאור נאה (עיבוד של דברי הרב ראובן מרגליות) הנוטל ההבחנה הזו כלקח לדורות:

יחד עם התורה הכתובה מסר משה רבנו לחכמי דור-דור את הכלים לדרישת התורה. את המידות בהן היא נדרשת, והכלים הללו נצחיים, לו ולדורות. אבל לא כן בחצוצרות. כל דור זקוק לחצוצרות שלו.  כל דור זקוק להתאים את הדרך שלו כדי להקהיל את העדה - לעורר את העם להתקדמות ופעולה. החצוצרות צריכות להיות מותאמות לכל דור, להתאים לשפה של אותו דור. לא סגנון הדרשה הקדומה כסגנון נאום היום: דור-דור ודורשיו. 

אי אפשר להעתיק חצוצרה מדור לדור. אי אפשר להסתפק בירושת הדורות הקודמים – כאשר מבקשים לדבר אל נפש הדור – כאשר מבקשים לפתוח את הלבבות. האתגר הגדול של הלבשת אוצרות הנצח העתיקים בלבוש עדכני ומאיר ומשנה חיים – הוא אתגר הדור:

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (תהילים צח,ו)