פרשת השבוע פרשת בשלח

גיליון מס' 831

בפרשת בא עם ישראל יוצא ממצרים, רואה ניסים ואז מגיע השיא – קריעת ים סוף. שירה אדירה פורצת באופן ספונטני בין משה לבין העם בהרמוניה נפלאה, השפחות זוכות למראות א-לוהים שאפילו נביאים לא זכו להן, ומרים הנביאה יוצאת למחולות עם הנשים.

בלי ספק מדובר על אירוע מכונן של התלהבות אדירה. השאלה היא כמובן - איך ממשיכים הלאה?

התורה מספרת "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" (שמות טו, כב). הדרשן החסידי אולי הרדיקלי ביותר במאה ה 19 - המי שילוח (רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא 1800-1854) מתרגם את ההליכה הזו למצב קיומי שמוכר גם לנו: "ואח"ז הלכו שלשת ימים ולא השפיע להם הש"י שום התחדשות, וזה 'לא מצאו מים', היינו שלא מצאו שום תשוקה וחשק ונפל דעתם מאוד מזה". אחרי מכות מצריים, הגיע השבוע של היציאה עצמה, ופתאום לא קורה כלום במשך שלושה ימים וכתוצאה מכך שלא התרחש שום דבר מרגש, עם ישראל שרוי בחוסר חשק. וכך, במשפט אחד, הסיפור ההיסטורי, ויחד איתו השיפוטיות שלנו כלפי דור המדבר, הפכו לתיאור מוכר של המציאות שלנו.

אז מה עושים במקרה של יובש דתי?

איך חוזרים לשגרה אחרי חגים?

איך קמים לעבודה ביום ראשון לאחר שבת מלאה בתפילות נוסח קרליבך, שיעורים מרתקים וזמירות נלהבות בסעודה?

התורה מספרת "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ" (טו,כה) – כי יש יתרון גדול לעץ. יש לו שורשים עמוקים ויכולת עמידה. אנחנו רצים וקופצים, מתעייפים ומחפשים ריגושים בלי הרף, ולעומתנו - העץ יודע לעמוד במקום ולגדול. האם זו המשמעות של קבלת עול?

תפקיד העץ הספציפי הזה הוא "וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (טו, כה) וכלשון המדרש - "עשה את המר מתוק".

 

הרבי מאיזביצ'ה קושר את ההמתקה הזו עם המשך הפסוק, הנראה לכאורה כבלי קשר - "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שם, שם), עם ציון דברי חז"ל שבמרה עוד לפני מתן תורה, קיבלנו שלוש מצוות – שבת, פרה אדומה ונצטוונו על הדינים. המצוות האלה הפכו את המרירות של השגרה המייבשת, למשהו מתוק.

 

השבת מלמדת אותנו שיש עבודת קודש באי-עשיה, בנחת וברוגע.

הפרה האדומה מרמזת לטהרה האפשרית גם במצב שנראה כהיפך

ואחרונים חביבים – הדינים, הם שמעידים על חשיבות המסגרת, כדבריו "היינו שלא תחשבו עוד בכל פעם לדחוק את השעה לזכות לכל זה הטוב, כי כל זה צריך להיות בסדר שיהיה נקבע בלב בלי שום שינוי". משמעות המשפט היא ריסון עצמי, הבנה שבהנחלת אידיאלים ורצונות אסור לרוץ מהר מדי, שצריך לקחת בחשבון מגוון שיקולים ובעיקר, לשמור על הסדר הקבוע בלב.

 

אנו קוראים על העץ הממתק של מרה לקראת ט"ו בשבט.

אם נודה על האמת אמנם "השקדיה פורחת" אבל היא די בודדה, רוב העצים עדיין בשלבי התעוררות משינת החורף. היינו יכולים לתהות למה לציין את "חג לאילנות" עכשיו ולא לחכות עד לתחילת האביב עם הפריחה הגדולה (כמובן שהלכתית התקופה נקבעה בגלל שאין עכשיו וניתן להבחין בין פירות עונה זו לבאה אחריה, אך רגשית השאלה קיימת).

אולי זה המסר של ט"ו בשבט. העץ נראה רדום ומת, כמו התיאור של עם ישראל בשלושת הימים (!) שאחרי קריעת ים סוף.

אבל האמת היא הפוכה. בתוך העץ יש כוח של חיים אדירים העומדים לפרוץ החוצה. אם רק נחכה, מהגזע היבש נראה את הלבלוב, הפריחה ואת הפירות המתוקים.