פרשת השבוע פרשת צו

גיליון מס' 839

בפרשת השבוע, פרשת צו, חוזרת התורה על דיני הקורבנות, שאותם למדנו כבר בפרשת ויקרא. אחד הדברים שמתחדשים בפרשת צו הוא דיני אכילת הקורבנות. בפרשת ויקרא התורה איננה אומרת, מה ייעשה בבשר השלמים, החטאת והאשם, שמהם מקטירים (= שורפים) על המזבח רק חלק מהחלקים הפנימיים (= אימורים), והתורה משלימה זאת בפרשת צו. מעניין לראות, שגם לגבי קורבן עולה, שכל בשרו נשרף על המזבח, נוקטת התורה לשון אכילה: אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ו', ג).

לדבר זה יש יוצא מן הכלל אחד - קורבן המנחה, שאכילתה נזכרת פעמיים כבר בפרשת ויקרא וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (ב', ג, י). ננסה לברר, מהו ההבדל בין אכילת המנחה לאכילת שאר הקורבנות, הבדל שבגללו נזכרת אכילת המנחה כבר בפרשת ויקרא.

הפסוק שמדבר על אכילת המנחה מסתיים במילים: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה', שמרמזות על כך, שהמנחה כולה 'שייכת' למזבח, והייתה אמורה להישרף כולה כעולָה, והכוהנים זוכים בה מן האש - מֵאִשֵּׁי ה'. דבר זה מסביר דין נוסף שמיוחד למנחה. מנחה שמביא כוהן, נשרפת כולה על המזבח: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ו', טז). הכוהן אינו מקבל את המנחה, כי בעלים אינם אוכלים מן המנחה, ולכן נשארת המנחה בדינה המקורי – כולה שייכת למזבח.

ביאור זה מסביר לנו ייחוד נוסף בדיני המנחה. בשאר הקורבנות הנאכלים אין בתורה הנחיות על אופן ההכנה של הבשר לאכילה, אך שונה הדבר באכילת המנחה, שעליה מצווה התורה: מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי (ו', ט-י) – אסור לכוהנים להחמיץ את שיירי המנחה. אנו יודעים שהמזבח לא 'אוהב' חמץ, שהרי כבר בפרשת ויקרא למדנו: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' (ב', יא), אך כאן מדובר על מה שאיננו מגיע למזבח, וייאכל על ידי הכוהנים, אז מדוע קיימת ההגבלה? והתשובה: שיירי המנחה ניתנים לכוהנים מֵאִשֵּׁי ה', אכילת הכוהנים מחליפה את אכילת המזבח, ועל כן הדינים הנוהגים במזבח, נוהגים גם באכילת הכוהנים, ואיסור חמץ שנוהג ב'אכילת' המזבח, נוהג גם באכילת הכוהנים.

עניין זה נוגע גם לקורבן הפסח במצרים. אבותינו במצרים לא בנו מזבח כדי להקריב עליו את קורבן הפסח, אלא הפכו את בתיהם למזבח, בנתינת הדם על פתחי הבתים, וכך, כשהם יושבים ספונים בתוך הבית-המזבח, הם ניצלו ממכת בכורות, שהרי המזבח הוא טריטוריה אלוקית, שהיושב בה מופקע מסביבתו. זאת אולי הסיבה שבגללה יש לבער את החמץ מן הבית, שהרי המזבח איננו 'אוהב' חמץ בתחומו. קורבן הפסח שעליו נצטווינו לדורות, נועד לשחזר את המעמד ההוא. אומנם איננו מקריבים את הפסח בבתים, אלא בירושלים, אבל באכילת הבשר שנעשית בחבורה אחת ובבית אחד, יש משהו מן המעמד ההוא.

יוצא אפוא, שיש משותף לשני הדינים, בשניהם המזבח 'מתרחב' אל מחוץ לתחומו המוגדר. באכילת המנחה 'מרחיב' המזבח את תחומו אל מקום אכילת הכוהנים, ובקורבן הפסח 'מייצר' האדם מרחב של מזבח בביתו. מסתבר, שהמזבח איננו סגור וחתום במקדש, והוא תובע מאיתנו לקדש את חיינו גם מחוץ לגבולותיו המוגדרים. להימצאות המשכן בתוך המחנה אמורה להיות השפעה לא רק על מי שבא לתחומו, אלא גם על אלה שמרוחקים ממנו, ועליהם לקדש את חייהם.